: ספר סימן רעח

הקודם הבא

שיל"ת ב` איפאלא ד` נח תר"ס לפ"ק:

שוכ"ט לכבוד אהובי מחותני הרב המאוה"ג הותיק מלא עתיק מו"ה משה נ"י גינז האבדק"ק קערעסטור:

מכתבו בשאלותיו הגיע עדי בזמנו וסיבות שונות מנעוני מהשב עד היום ועתה הקדמתי להשיב על השניה כאשר כתב לגיסו בני הרב נ"י ואח"כ אשנה פרק זה של הראשונה אי"ה ותורף השאלה באשה שטבלה וקודם טבילה חצצה שיניה כמבואר בסימן קצ"ח סכ"ד וגם השן נקוב שלה ניקרה ובאותו יום לא אכלה בשר כמנהג כשר שבסימן הנ"ל ואחר הטבילה אכלה לחם עם דגים קטנים צלוים ואחר האכילה ניקרה השן הנקוב בקיסם והוציאה משם איזה דבר ונטלה אותו בין אצבעותיה ונדמה לה כמוזר קצת שיהיה מאכילה שאחר הטבילה ובכ"ז תלתה בזה ולנתה עם בעלה ויהי בבוקר והנה לבה נוקפה יען אשר הדבר שהוציאה מהשן הנקוב היה קשה במישושו כעין גידים וחסחום של בשר וקשה לתלות שהוא מאכילת הלחם ודגים הרכים ואולי הוא נשאר מן הבשר שאכלה ביום שלפניו שלא יצא בניקור השן של קודם טבילה ונפשו היפה איותה לדעת אם צריכה כפרה על העבר ואם צריכה לטבול עוד הפעם, והחונן דעת ותבונה, ינחיני בדרך אמת ואמונה:

ראשית דבר יש לברר אם נ"ד מחשיב ספק דודאי אפי` לדעת הרמב"ם שהובא ביו"ד סי` פ"ט דטעם איסור אכילת גבינה אחר בשר הוא משום בשר שבין השינים ואפ"ה מותר אחר שש שעות מ"מ כאן ודאי אם נשאר בשן בשר ממה שאכלה ביום שלפניו נמי הוי חציצה דהתם הטעם דאחר שש שעות הוי כמעוכל ואינו כבשר אבל לענין חציצה דאינו תלוי בבשר אפילו הוי כמעוכל נמי חוצץ אלא שיש להסתפק שמא אינו כלל מן הבשר שאכלה ביום שלפניו אלא מאכילתה שאחר הטבילה ואף שלחם ודגים הרכים אין מישושם כך מ"מ אפשר שהיה נדבק בהן או בתוכם משהו מדבר אחר שמישושו כעין דגים וחסחום של בשר ועיין בתשובת גאונים בתראי סימן י"ז כעין זה לענין דין אחר ע"ש:

והנה בנדה ס"א קתני שלשתן ומצאו טהורות כולן טמאות למה הדבר דומה לגל טמא שנתערב וכו` שרמ"א כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיוודע לך טומאה היכן היא וחכ"א בודק עד שמגיע לסלע וכו` ובגמ` הכי קאמר להו ר"מ לרבנן מ"ש בדם דלא פליגתו ומ"ש בגל דפליגתו ורבנן בשלמא התם אימר עורב נטלו אלא הכא האי דם מהיכא אתיא ושוב מייתי ר"נ ור"י מעשיות שבדקו ולא מצאו ואח"כ מצאו וא"ל משם ראיה אימר לא בדקו כל צרכו ושם ע"ב בתוס` ד"ה בדקו שכונות שכונות הקשו דמשמע אם לא נמצא טהור הא אמר לעיל לר"מ כל דבר שהוא בחזקת טומאה וכו` ואפי` רבנן לא פליגי גבי דם וכו` ותירצו דה"נ דמי לגל דשמא מעצמו הלך או נתכבס על ידי דבר אחר ולאו אדעתיה ואפשר דאפילו ר"מ מודה הכא דשכיח טפי מלמימר עורב בא ונטלו ע"ש והיוצא מזה לפענ"ד דלרבנן טפי תלינן במלתא דלא שכיח למימר עורב נטלו מלומר אימר לא בדק כל צרכו ולר"מ אמרינן יותר אימר לא בדק כל צרכו מלתלות במלתא דלא שכיח לומר עורב בא ונטלו ואנן קי"ל כחכמים וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מטו"מ ה"י ולפ"ז בנ"ד כיון שחצצה בשיניה קודם טבילה וגם השן הנקוב ובדקה אותו שלא נשאר בו דבר שפיר תלינן יותר שהיה זה בתוך לחם ודגים שאכלה אחר טבילה אף דלא שכיח מלומר אימר לא בדקה כל צרכה וא"צ לטבול פעם אחרת וגם א"צ כפרה ועיין סוס"י קצ"ט ובסד"ט שם, ואפשר עוד דכאן אפי` ר"מ מודה דגם לר"מ לא אמרינן דודאי לא בדקו כל צרכו דזה ל"ש אלא משום דנטלו עורב נמי לא שכיח הוי ספק השקול ומוקמינן בחזקת טומאה אבל בנ"ד דלא שייך חזקת טומאה כמו שאכתוב לקמן בס"ד גם ר"מ מודה דהוי רק ספק וכיון דביה"ס א"צ ראוי לביאת מים רק מדרבנן וגם מיעוטו המקפיד אינו אלא מדרבנן שפיר אמרינן סד"ר לקולא:

ועוד שהרי כתבו תוספות פסחים יו"ד ד"ה על דלא איירי ר"מ אלא בספק טומאה דאורייתא אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן שרי ע"ש אפילו ודאי על ואיכא חזקת חמץ בבית זה ותלינן דעכבר אכלתיה אף דלא שכיח שיאכל עכבר ככר גדול כזה עיין או"ח סי` תל"ט וב"י וטו"ז סק"ב ומג"א סק"ו:

וכיון דהוי רק ספק אם היה בשעת טבילה הרי קי"ל בסי` קצ"ח סכ"ה דאם לא הדיחה ביה"ס ובית הקמטין שלה ונמצא בהם דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ אע"פ שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה ואינו דומה לבדיקת הגוף וחפיפת הראש וכתב הש"ך סקל"ב הטעם משום דהתם בעינן ביאת מים ותלינן לחומרא אבל הכא לא בעינן ביאת מים אלא ראוי לביאת מים לכן תלינן לקולא ופירש בסד"ט דלדעת הריטב"א הטעם פשוט כיון דא"צ ראוי לביאת מים אלא דרבנן משו"ה תלינן לקולא ולדעת תוס` דבעי ראוי לביאת מים מה"ת צ"ל הטעם כיון דהתורה הקילה בביה"ס דלא בעי ביאת מים ממש אף חכמים בגזירותיהם הקילו ג"כ דהא מיעוטו ומקפיד אינו חוצץ מה"ת רק מד"ס ע"ש ולפ"ז ה"נ בנ"ד כיון דהוי ספק אם היה קודם טבילה או אח"כ והוא רק מיעוטו המקפיד בבביה"ס שפיר תלינן לקולא:

אלא דאי משום הא לא איריא ולפענד"נ כונה אחרת בש"ך דמצינו בכמה דוכתי דאזלינן בתר חזקה דהשתא היכי דליכא חזקה דמעיקרא עיין קידושין ע"ט ולפ"ז בשלמא בביה"ס דלא בעינן ביאת מים רק ראוי לביאת מים וכיון שלא נמצא דבר חוצץ והוי עכשיו ראוי לביאת מים מוקמינן מעיקרא אחזקה דהשתא דמעיקרא נמי היה ראוי לביאת מים אבל בכל הגוף דבעינן ביאת מים ממש ל"ש לומר דמוקמינן למפרע אחזקה דהשתא דמעיקרא נמי היה ביאת מים דהא עכשיו ליכא ביאת מים כלל ולהכי אזלינן לחומרא וא"כ בנ"ד דהספק שמא גם עכשיו לא היה ראוי לביאת מים אזלינן לחומרא וצריכה לטבול פעם אחרת:

אמנם אכתי יש ראיה מסעיף כ"ו אם לא בדקה קודם טבילה בין שיניה ולא ביה"ס שלה ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שנתעסקה בכתמים ובתבשילין ואח"כ בדקה ומצאה עצם בין שיניה או דבר חוצץ בין סתריה תלינן לקולא ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה וכתב טו"ז סקכ"ו זה דוקא בביה"ס שא"צ לביאת מים ע"ש וכאן ל"ש סברא הנ"ל דאזלינן בתר חזקה דהשתא דהא אדרבה השתא יש דבר חוצץ ואינו ראוי לביאת מים וע"כ הטעם כמ"ש בסד"ט הנ"ל דהאי טעמא שייך נמי בנ"ד כמש"ל ושפיר אזלינן לקולא וא"צ טבילה אחרת:

ומה שהקשה בפ"ת שם אות ט"ז דהא באיתחזיק איסורא לא אמרינן סד"ר לקולא כמ"ש ש"ך בדיני ס"ס ונקה"כ סי` ס"ט והכא איתחזיק איסורא דטומאת נדה ע"ש וכן הקשה בסד"ט סי` הנ"ל אות ט"ל על טו"ז שם סקכ"א, נ"ל ליישב לפ"מ שפירשו האחרונים דברי הר"ש פ"ב דמקואות מ"א שכתב השתא מחמירין בטומאה קלה טפי מטומאה חמורה וכו` וה"ט משום דהכא מעיקרא טומאה קלה הוי ליה ואם במים שאובין טבל לבסוף אכתי טומאה קלה אית ביה שהרי בא ראשו ורובו במים שאובין הלכך שתיהם תלויות אבל גבי טומאה חמורה ספיקא דטומאה חמורה אזדא לה ומספיקא לא מחתינן ליה בטומאה קלה ע"ש ופירשו בו דאם מעיקרא היה טמא רק טומאה דרבנן ועכשיו נמי יש ספק אם טמא עוד טומאה דרבנן ל"ל סד"ר לקולא משום דבאיתחזיק איסורא לא אמרינן סדר"ב לקולא אבל אם מעיקרא היה טמא טומאה דאורייתא ועכשיו ודאי אינו טמא שוב טומאה דאורייתא רק דיש ספק אם טמא עוד טומאה דרבנן שפיר אמרינן סדר"ב לקולא ואין לומר דאוקמינן אחזקה דמעיקרא שהיה טמא שהרי ודאי יצא מחזקה דמעיקרא שהיה טמא מה"ת ועכשיו ודאי טהור מה"ת ושוב לא מקרי חזקה כלל וטהור אפי` מדרבנן ע"ש ולפ"ז ה"נ כיון דמעיקרא היתה טמאה נדה מה"ת ועכשיו שטבלה אפילו היתה חציצה במיעוט המקפיד ביה"ס ודאי טהורה מה"ת דמיעוט המקפיד אינו חוצץ אלא מדרבנן וגם הא דביה"ס בעי ראוי לביאת מים הוי רק דרבנן ושוב ל"ש חזקת טומאה כלל ושפיר אמרינן היכא דאיכא ספק ספיקא דרבנן לקולא וא"ש:

אלא דלפ"ז יצמיח לנו דין חדש דאם לא היתה טמאה נדה דאורייתא רק משום כתם דרבנן שפיר מוקמינן בחזקת טומאה ולא אמרינן סדר"ב לקולא וצריכה לחזור ולטבול ולא משמע כן מכל הפוסקים שלא חילקו בכך:

אבל נ"ל דכבר הקשה המקנה בקידושין כ"ה אהא דמשני דשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכוה טבילה אחרת משום דראוי לביאת מים בעי גם בביה"ס ולשיטת רשב"א וריטב"א דהא דבעי בביה"ס ראוי לביאת מים הוא רק מדרבנן והרי מיעוטו ומקפיד נמי אינו אלא מדרבנן והו"ל גזירה לגזירה ע"ש, ולפענד"נ משום דק"ל בהא דאמרינן עירובין ד` ע"ב דאצטריך הלכתא למיעוט המקפיד דאינו חוצץ ע"ש ברש"י ותוס` ל"ל הלכתא הא ילפינן בנזיר מ"ב דרובו ככולו מדאורייתא ואי לא גלי קרא בנזיר שצריך לגלח כולו דוקא הו"א שאם רובו מגולח אעפ"י שמיעוטו אינו מגולח הוי רובו ככולו וה"נ נהי דדרשינן כל בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים ודרשינן נמי כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן כאחד ועיין תוי"ט פ"ז דמקואות מ"ז ועיין בתשובותי [ע"ל סי` ער"ה] ומשו"ה לא סגי אם טובל רוב גופו משום רובו ככולו דגלי קרא שצריך לטבול כל גופו כאחד ולא שיהא מיעוט הגוף חוץ למקוה אבל כשכל גופו הוא במים רק שיש חציצה במיעוט המקפיד אמאי לא נימא כיון שהמים נוגעים ברובו הוי רובו ככולו, אך ז"א דכבר מבואר ברש"י חולין דף ח"י ע"א דלא אמרינן רובו ככולו אלא ברובו מתוך כולו ע"ש ועיין חת"ס או"ח סימן ק"מ ותשובות מהרי"ט סי` ח` הובא בתשובות מהרמ"ש או"ח סי` ש"ח [עיין בי"ש או"ח סי` קס"ד וקס"ה] וה"נ ודאי כל גופו ראוי לביאת מים אף שלא נגעו המים בכל גופו רק ברובו ולא במיעוטו כגון בביה"ס שהוא מיעוט הגוף אפי` נצרפם יחד כמ"ש בתשובות זכרון יוסף יו"ד סי` יו"ד שפיר אמרינן רובו ככולו דהיינו מתוך כולו אבל אם יש חציצה במיעוט המקפיד שהמיעוט אינו ראוי לביאת מים אין כאן כולו כלל רק רובו ולא אמרינן רובו ככולו, ובזה יש ליישב קושית תוס` בקידושין כ"ה סוד"ה כל שהקשו בטבילה מנלן דבעי ראוי, ולפמ"ש א"ש דנהי דדרשינן מה בשרו מאבראי מ"מ האי בשרו אינו מיותר אלא ממשמעות דבשרו הוא מאבראי וי"ל דהיינו טעמא דלא הצריכה תורה ביאת מים רק מאבראי ולא בביה"ס משום דביה"ס הוי רק מיעוט הגוף ואמרינן רובו ככולו והתינח אם ראוי לביאת מים דהוי רובו מתוך כולו אבל אם אינו ראוי לביאת מים ל"ש רובו ככולו כנ"ל, ולפ"ז שפיר צריך הלכתא למיעוטו ומקפיד דאינו חוצץ דאל"כ סד"א דחוצץ דלא שייך רובו ככולו כיון דאינו מתוך כולו ואשמעינן הלכתא דבזה רובו ככולו אף שאינו מתוך כולו ושוב כיון דגלי הלכתא דלא בעי רובו מתוך כולו שוב לרשב"א וריטב"א גם בביה"ס לא בעי ראוי לביאת מים כיון דהוי מיעוט אמרינן רובו ככולו ואמרינן מה בשרו מאבראי, ומעתה אחר שגזרו חכמים מיעוט המקפיד אטו רובו המקפיד אותה הגזירה דלא נימא רובו ככולו רק מתוך כולו וממילא גם בית הסתרים בעי ראוי לביאת מים כי היכי דליהוי רובו מתוך כולו ומיעוטו המקפיד בבית הסתרים כולה חדא גזירה ומיושב קושית המקנה, ובזה יובן לדעת הרשב"א וריטב"א דמן התורה בית הסתרים אפילו ראוי לא בעי רק מדרבנן מאי טעמא גזרו ביה רבנן ואין לומר אטו שאר הגוף שהוא בגלוי דאם כן היה להם לגזור דבעי דוקא ביאת מים כמו בשאר הגוף ולא ליחלק ביניהם ולפמ"ש ניחא דכולה חדא גזירה היא עם מיעוט המקפיד:

אמנם כל זה בטומאת נדה דאורייתא אבל בטומאה רק מחמת כתמים דרבנן ודאי תקשי אמאי גזרו בטבילתה על מיעוט המקפיד ועל ביה"ס דבעי ראוי לביאת מים הא הוי גזלג"ז דאפי` רובו המקפיד הוי רק דרבנן כיון שאינה טמאה אלא מדרבנן, אלא דז"א דכיון שהצריכוה טבילה לא חילקו ולא פלוג רבנן בין טבילה לטבילה דודאי תעשה כן גם היכא שצריכה טבילה מה"ת וכולא חדא גזירה ועיין תוס` ישינים שבת כ"א, והתינח במקום דמחמרינן בטומאה דאורייתא אבל במקום דמקילין בטומאה דאורייתא משום דל"ש חזקת איסור כנ"ל שפיר מקילין גם בכתמים משום דהוי גזירה לגזירה וא"ש:

אבל בלא"ה נ"ל סברא ישרה דלא אמרינן ספק דרבנן לחומרא היכא דאיתחזיק איסורא אלא בכה"ג דעירובין ל"ה ול"ו שמשם הוציא הש"ך בדיני ס"ס אות כ` דין זה דהספק בטבילה עצמה אם טבל או לא או אם טבל במ` סאה או לא דמוקמינן בחזקת טמא שלא טבל וכן בעירוב אם עירב בתרומה ומסופק אם היא טהורה או טמאה או בפירות ומסופק אם נתקנו או לא דהספק בעיקר הנחת העירוב ואוקמא אחזקתו שלא הניח אבל היכא דודאי טבל ואנו מסופקים אם היתה חציצה הפוסלת בשעת טבילה מדרבנן שפיר אמרינן סדר"ב לקולא ולא מיבעיא לדעת הפוסקים ביו"ד סי` נ` דאפי` נולד הספק מחיים אמרינן נשחטה הותרה משום דהיה לה חזקה לכשתשחט בהכשר תהיה כשרה ומקורו בתוס` יבמות ל` ודאי לא אמרינן כה"ג סדר"ב לקולא אלא אפי` לשיטת הפוסקים שם דלא אמרינן בזה נשחטה הותרה היינו רק דלא מקרי חזקת היתר משום דכבר הוחזק בהיתר דהא עדיין לא דנו עליה להחזיקה בהיתר כיון דבלא"ה היתה אסורה מחיים משום איסור אחר אבל ודאי דלא מקרי חזקת איסור למימר ביה סדר"ב לחומרא וכהאי גונא, וראיה לזה שהרי בש"ך הנ"ל כתב וכן מוכח לקמן למה דנתבאר בדין כ"ו בשם המ"ב דרשב"א אוסר ס"ס בחזקת איסור והרשב"א בתשובה שם מדמי להדדי איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור לס"ס בחזקת איסור והרי כתב טו"ז סי` ק"י סקט"ו ובש"ך שם בדיני ס"ס אות כ"ט דדוקא אם הס"ס בשחיטה עצמה אם היתה כדין לא מהני ס"ס נגד חזקת איסור אבל אם הס"ס היא מחמת דבר אחר אבל ודאי נשחטה כהוגן שפיר מהני ס"ס נגד חזקת איסור ע"ש וה"נ ספיקא דרבנן אם הספק בטבילה עצמה שפיר אזלינן לחומרא בחזקת איסור אבל אם הטבילה היתה כדינה והספק רק מחמת דבר אחר שפיר אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אפי` בחזקת איסור וכמ"ש, ומה"ט נמי אמרינן עירובין שם בעירב בתרומה טהורה וספק אם מבעוד יום נטמאת או משחשיכה וכן בפירות ספק מבעו"י נדמעו ספק משחשיכה זהו ספק עירוב כשר דסדר"ב לקולא ואף דהוי חזקת איסור כיון דודאי הניח עירוב והספק מחמת ד"א לא שייך חזקת איסור:

ואם נפשך לומר דנ"ד כיון שאם יש חציצה לא עלתה טבילה הוי כספק טבל ושפיר הוי סדר"ב באיתחזק איסורא ודמי להא דכתב הפלתי סימן ג"ל אות י"ד דספק נקובת הושט כיון שאין שחיטה מועלת לו הוי כמו ספק בשחיטה ומוקמינן בחזקת איסור, אף אני אומר דחוו"ד בסימן ק"י בקונטרס בית הספק סקכ"ז חולק על זה וס"ל דלא מקרי ספק בשחיטה אלא בספק אם נעשה מעשה שחיטה כהוגן בלא שהייה בזה שייך חזקה שלא נעשה מעשה המכשיר אבל בספק נקובת הושט כיון שודאי נעשה מעשה השחיטה בהכשר לא מוקמינן בחזקת איסור ע"ש ועיין חת"ס יו"ד סי` כ"ד וסי` כ"ט וה"נ בנ"ד כיון שנעשה מעשה הטבילה כדינו ל"ש חזקת איסור לומר שהיה שם חציצה הפוסלת מדרבנן ושפיר אמרינן ספק דרבנן לקולא:

אכן אכתי יש לעיין לדעת הרוקח שהביא הש"ך סי` קצ"ח סקל"ג דאם לא בדקה בין שיניה קודם טבילה ואחר הטבילה מצאה עצם בין שיניה ואפילו לא ידעה מתי נכנס בין שיניה אם קודם טבילה או אחר טבילה לא עלתה לה טבילה ע"ש וא"כ לא ס"ל כסברא הנ"ל והש"ך כתב דיש להחמיר להצריכה טבילה אחרת, וידידי מעלתו נ"י כתב דלא החמיר רוקח אלא בעסקה בתבשילין ולא אכלה דלא תלינן דאכלה ולאו אדעתה אבל היכא דודאי אכלה כמו בנ"ד גם רוקח מודה דתלינן באחר טבילה, ואינו נכון דא"כ המחבר דמיקל אפילו בלא אכלה דלמא אכלה ולאו אדעתה וא"כ אפי` לא נתעסקה בתבשילין נמי נתלה דלמא נתעסקה ואכלה ולאו אדעתה ואמאי נקט נתעסקה בתבשילין ועיין סיקצ"ט סי"ב, וגם לשון הרוקח שהביא הש"ך אפי` לא ידעינן וכו` לא משמע כן:

אבל לפענד"נ לפמ"ש הש"ך סי` ח"י סקכ"ה דמשום הכי בשחט בסכין בדוק ונאבד אח"כ קודם בדיקה ואח"כ נמצא והוא פגום שחיטתו כשרה כיון שנאבד יצא בחזקת היתר אבל בנפל ע"ג קרקע וספק אם נפל על חודו ונמצא פגום אסור כיון דהסכין לפנינו וצריך בדיקה אכתי לא יצא מעולם בחזקת היתר ע"ש ולפי המבואר בש"ך סי` קצ"ח סק"ל חיוב לחצוץ שינים קודם טבילה שהרי שינים מצויין למצוא ביניהם שיורי מאכל כמ"ש ב"י ואפילו אמרה אבדוק אחר הטבילה בין השינים חיישינן שמא תשכח מלבדוק ע"ש ולפי זה אם לא בדקה שיניה קודם טבילה צריכה לבדוק אחר טבילה ובהכי מיירי המחבר סכ"ו שלא בדקה לא קודם טבילה ולא אח"כ ועל זה קאי הרוקח דמחמיר בלא בדקה קודם טבילה דצריכה לבדוק אח"כ וא"כ לא יצא הדבר בהיתר לכן החמיר הרוקח אבל בנ"ד שחצצה שיניה קודם טבילה כדין א"כ מיד שטבלה יצא הדבר בהיתר מודה רוקח דתלינן בלאחר טבילה וא"צ טבילה אחרת:

ויש לצדד עוד קולא דכבר הבאתי לעיל קושית המקנה לרשב"א וריטב"א דהא דביה"ס בעינן ראוי לביאת מים הוא רק מדרבנן אמאי הצריך רבי טבילה אחרת בטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה הא מיעוטו המקפיד נמי דרבנן והוי גזל"ג אך בגמ` לק"מ דיש לומר דהיה חציצה גם בשאר הגוף ועצם זה השלים להיות רוב הגוף והיה רובו שאינו מקפיד והוי חדא גזירה אטו רוב המקפיד ואף דגם רובו המקפיד כשהוא בצירוף ביה"ס אינו חוצץ מה"ת כיון דביה"ס לא בעי ביאת מים מה"ת והוי גזלג"ז זה אינו דמאי טעמא שרובו שאינו מקפיד אינו חוצץ משום דבטל לגבי גופו וכן מיעוט המקפיד בטל לגבי גופו והוי כגופו וכמ"ש זכרון יוסף סי` יו"ד אבל רוב גופו המקפיד אפילו עם בית הסתרים אינו בטל לגבי גופו ושוב חוצץ מן התורה ושפיר גזרו על רובו עם ביה"ס שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד עם ביה"ס, אבל הא קשיא דפסקינן להלכה בסימן קצ"ח סכ"ד דאם טבלה ומצאה שום דבר דבוק בשיניה לא עלתה לה טבילה ואמאי הא הוי גזלג"ז דמיעוט המקפיד אפי` בשאר הגוף דרבנן וביה"ס ראוי לביאת מים נמי מדרבנן, וצ"ל משום דחיישינן לדעת תוספות דבית הסתרים ראוי לביאת מים מן התורה או לדעת רש"י עירובין ד` ע"ב ויבמות ע"ח דהא דמיעוטו ומקפיד אינו חוצץ מהל"מ הוא רק בשערו אבל בגופו אפילו מיעוטו ומקפיד חוצץ מן התורה ולא הוי אלא חדא גזירה, וכל זה בודאי יש חציצה אבל בספק אם היה חציצה שפיר מקילין דהוי כעין ס"ס שמא לא היה חציצה ואת"ל שהיה חציצה שמא בביה"ס אין מיעוטו ומקפיד חוצץ כלל דשמא הלכה כפוסקים דראוי לביאת מים נמי אינו רק מדרבנן בצירוף עם שאר הגוף לרובו שאינו מקפיד והלכה כתוס` ושאר פוסקים דבכל הגוף מיעוטו ומקפיד רק מדרבנן וא"כ בביה"ס אינו חוצץ כלל דהוי גזלג"ז וכש"כ לפמ"ש בתשובה [סי` ער"ה] דדעת רמב"ן בחומש ורשב"א וריטב"א ותוס` סוכה כולהו ס"ל דביה"ס ראוי לביאת מים רק דרבנן ואפשר דגם תוס` קידושין לא כתבו דהוי מה"ת אלא לרבי וגם משמעות כל הפוסקים דלא כרש"י הנ"ל שפיר יש לסמוך בספק ולא בעי טבילה אחרת, וכן הסכים בזכרון יוסף סי` יו"ד דבביה"ס מיעוטו ומקפיד אינו חוצץ וראוי לביאת מים לחוד וחציצה לחוד אפי` אי ביאת מים מה"ת בביה"ס ע"ש:

אלא שדברי זכרון יוסף שם תמוהים שכתב דבביה"ס לא שייך למיגזר מיעוטו המקפיד אטו רובו המקפיד דביה"ס לעולם לא יהיה רוב הגוף אפי` ע"י צירופם יחד ומכל שכן כל או"א לעצמו ע"ש והוא תמוה דא"כ למה הצריך טבילה אחרת בנמצא עצם בין שיניה וכי תימא כמש"ל שהיה רוב בצירוף שאר הגוף מ"מ תקשי על המחבר כנ"ל ועוד דא"כ ודאי תקשי הא איכא למיגזר מיעוטו המקפיד בביה"ס אטו רובו המקפיד בצירוף שאר הגוף דהא הוא קאי אי ראוי לביאת מים הוא מן התורה וצ"ע:

ויש עוד לחדש דבר דמקנה בקידושין הנ"ל הקשה מה פריך וסבר רבי כטמון דמי וכו` ממנ"פ אי ס"ד דמקשה דשפחה של בית רבי היה פיה סתום בשעת טבילה א"כ ע"כ לא בעי ביאת מים לתוך הפה דאל"כ גם בלא נמצא עצם אינו טבילה וע"כ ביה"ס לא בעי ביאת מים א"כ בנמצא עצם בין שיניה למה הצריכוה טבילה אחרת הא בביה"ס אינו מפסיד חציצה ותקשי על המעשה גופא בלא האי דלעיל ועכ"ח צ"ל דעל גוף המעשה היה אפשר לומר שהיה פיה פתוח ובאמת באו המים דבעי ביאת מים בפה ולהכי העצם חוצץ א"כ גם מהאי דלעיל לק"מ דהא דלענין טבילה הוי כטמון היינו אם הפה סתום אבל כאן דהיה פתוח צריך ביאת מים ולכן חציצה פוסלת ותירץ כיון דאמר לעיל דלענין טומאה הוי כגלוי והיינו דוקא כשהוא פתוח דבסתום אפי` לענין טומאה הוי כביה"ס מכלל דהא דקאמר דלענין טבילה הוי כטמון היינו אפילו פתוח א"צ לביאת מים ופריך שפיר, ובזה מיישב דברי תוס` שכתבו דביה"ס לא בעי ביאת מים מוידיו וכו` מה ידיו מאבראי ובגמרא אמרו מה בשרו מאבראי משום דמוידיו לא הוי ידעינן אלא כשבית הסתרים מכוסה כדרכו ומבשרו נפ"ל דאפילו פתוח א"צ ביאת מים ולהכי הקשו תוס` כיון דאינו בכלל טבילה כלל מנלן דבעינן ראוי לביאת מים ותירצו דילפינן מכל וממילא אפי` סתומים פוסלת חציצה משום דבעינן ראוי לביאת מים ע"ש באריכות, ולפ"ז אני אומר כמו דלענין ביאת מים ממש אנו אומרים דביה"ס כיון שאין דרכו להיות פתוח שיבא שם מים א"כ אפי` פתוח א"צ ביאת מים ה"נ לענין ראוי לביאת מים דוקא במקום שדרכו להיות ראוי לביאת מים צריך להיות ראוי ופוסל חציצה אבל בפנימית השן אין דרכו להיות נקוב שיהא ראוי לביאת מים א"כ אפי` נקוב שראוי לביאת מים אין חציצה פוסלת בו וא"צ שיהא ראוי לביאת מים ועיין תשובות מ"ע סי` ק"י וחכמת אדם כלל קי"ט אות י"ז ובינת אדם שער בית הנשים סימן י"א וכבר כתבתי כעין זה בתשובה אחת [סי` הנ"ל] בענין פלאמבירטע שינים ומצאתי אח"כ בתשובות אמרי אש יו"ד סימן ע"ה דעת השואל כדבריי והוא ז"ל הקשה עליו ותלי"ת יישבתי קושיותיו ועשיתי סמוכין לדעת השואל:

אבל מה שהביא ידידי נ"י מתשובת מ"ע הנ"ל אינו ראיה דהוא מיירי במקום שמעולם וגם עכשיו אינו ראוי כלל לביאת מים כמו פנימית הגוף ושם ודאי אין חציצה פוסלת אבל בנ"ד שנקב השן ראוי עכשיו לביאת מים שפיר י"ל דחציצה פוסל, ואל ישיבני מדברי הראב"ד וב"ח שהביא הש"ך סקכ"ח דאם הצפורן עומד לקצוץ חוצץ דהתם דרכו לקצוץ הצפורן וכשנקצץ אותו מקום שהוא מחובר וראוי לביאת מים וגם הוא מאבראי ובעי ביאת מים ממש מן התורה:

סוף דבר הכל נשמע דלפענ"ד אשה זו א"צ טבילה אחרת אפילו לא לנתה עם בעלה וכש"כ אם לנתה עם בעלה וכמ"ש טו"ז סקכ"א ואף הש"ך לא נחלק עליו אלא משום דס"ל דמדינא צריכה טבילה שנית אבל כאן שהעלינו דא"צ טבילה שנית מודה הש"ך דאין להחמיר לטבול שנית שלא להוציא לעז על בעילתה ובניה, ולענין כפרה ודאי אין צריכין כפרה אפילו היתה צריכה לטבול שנית דהא אין כאן רק איסור דרבנן מיעוטו ומקפיד בבית הסתרים וכבר כתב בנתיבות המשפט בחו"מ סימן רל"ד דבעובר איסור דרבנן בשוגג אינו נענש כלל וא"צ כפרה, ונותן התורה יראינו מתורתו נפלאות עדי יחוש ישועות הניבאות כנפשו ונפש החותם בברכת התורה ולומדיה ידידו מחותנו:

עמרם הק` בלוהם בק"ק הנ"ל

+ משנת העמרמי - הערות הגאון רבי מנשה הקטן שליט"א, עיין שו"ת פאת השדה ח"א סי` מ"ח שכתב בכעין זה כדעת רבינו, ועיין דרכ"ת יו"ד סי` קצ"ח ס"ק ע"ז ועתה ראיתי בשו"ת בית שערים חיו"ד בכת"י מהגאון מוה"ר עמרם זצ"ל וכו` והביא תשובה זו שם.+